רשב״א על חולין י״א

מהדורה: מהדורת גרליץ, בהוצאת אורייתא

מקור חולין י״א
1 כְּגוֹן דְּקָיְימִי דָּרָא דְּגַבְרֵי וְאָמְרִי: כִּדְקָאֵי קָאֵי.
2 מְנַָא הָא מִילְּתָא דַאֲמוּר רַבָּנַן: זִיל בָּתַר רוּבָּא? מְנָלַן?! דִּכְתִיב: ״אַחֲרֵי רַבִּים לְהַטֹּת״.
3 רוּבָּא דְּאִיתָא קַמַּן, כְּגוֹן תֵּשַׁע חֲנוּיוֹת, וְסַנְהֶדְרִין – לָא קָא מִיבַּעְיָא לַן.
4 כִּי קָא מִיבַּעְיָא לַן, רוּבָּא דְּלֵיתֵיהּ קַמַּן, כְּגוֹן קָטָן וּקְטַנָּה, מְנָלַן?
5 אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר סִימָן זְמַן שֶׁבַח מְכַנֵּשׁ:
6 אָתְיָא מֵרֵישָׁא שֶׁל עוֹלָה, דְּאָמַר קְרָא: ״וְנִתַּח אוֹתָהּ לִנְתָחֶיהָ״, אוֹתָהּ לִנְתָחֶיהָ, וְלֹא נְתָחֶיהָ לִנְתָחִים, וְנֵיחוּשׁ שֶׁמָּא נִיקַּב קְרוּם שֶׁל מוֹחַ? אֶלָּא לָאו מִשּׁוּם דְּאָמְרִינַן זִיל בָּתַר רוּבָּא.
7 מִמַּאי? דִּילְמָא דְּפָלֵי לֵיהּ וּבָדֵק לֵיהּ, וְאִי מִשּׁוּם ״אוֹתָהּ לִנְתָחֶיהָ״ וְלֹא נְתָחֶיהָ לִנְתָחִים – הָנֵי מִילֵּי הֵיכָא דְּחָתֵיךְ לֵיהּ לִגְמָרֵי, אֲבָל הֵיכָא דְּלַיִיף לֵית לַן בַּהּ.
8 מָר בְּרֵיהּ דְּרָבִינָא אָמַר: אָתְיָא מִשְּׁבִירַת עֶצֶם בְּפֶסַח, דְּאָמַר רַחֲמָנָא: ״וְעֶצֶם לֹא תִשְׁבְּרוּ בוֹ״, וְנֵיחוּשׁ שֶׁמָּא נִיקַּב קְרוּם שֶׁל מוֹחַ? אֶלָּא לָאו מִשּׁוּם דְּאָמְרִינַן: זִיל בָּתַר רוּבָּא.
9 מִמַּאי? דִּלְמָא דְּמַנַּח גּוּמַרְתָּא עֲלֵיהּ, וְקָלֵי לֵיהּ, וּבָדֵיק לֵיהּ, דְּתַנְיָא: הַמְחַתֵּךְ בְּגִידִים וְהַשּׂוֹרֵף בַּעֲצָמוֹת – אֵין בּוֹ מִשּׁוּם שְׁבִירַת עֶצֶם.
10 רַב נַחְמָן בַּר יִצְחָק אָמַר: אָתְיָא מֵאַלְיָה, דְּאָמַר רַחֲמָנָא: ״חֶלְבּוֹ הָאַלְיָה תְּמִימָה״, וְלֵיחוּשׁ שֶׁמָּא נִפְסְקָה חוּט הַשִּׁדְרָה? אֶלָּא לָאו מִשּׁוּם דְּאָמְרִינַן: זִיל בָּתַר רוּבָּא.
11 וְכִי תֵּימָא דְּמִתַּתַּאי פָּסֵיק לַהּ, ״לְעֻמַּת הֶעָצֶה״ אָמַר רַחֲמָנָא, מְקוֹם שֶׁהַכְּלָיוֹת יוֹעֲצוֹת.
12 מִמַּאי? דִּלְמָא דְּפָתַח לַהּ וּבָדֵיק לַהּ, וְאִי מִשּׁוּם ״תְּמִימָה״ – הָנֵי מִילֵּי הֵיכָא דְּחַתְכַהּ לִגְמָרֵי, אֲבָל הֵיכָא דְּלַיִיף – לֵית לַן בַּהּ.
13 רַב שֵׁשֶׁת בְּרֵיהּ דְּרַב אִידִי אָמַר: אָתְיָא מֵעֶגְלָה עֲרוּפָה, דְּאָמַר רַחֲמָנָא: ״הָעֲרוּפָה״ – כְּשֶׁהִיא שְׁלֵמָה תֶּיהְוֵי, וְלֵיחוּשׁ דִּלְמָא טְרֵפָה הִיא! אֶלָּא לָאו מִשּׁוּם דְּאָמְרִינַן: זִיל בָּתַר רוּבָּא.
14 וְכִי תֵּימָא, מַאי נָפְקָא מִינַּהּ, הָא אָמְרִי דְּבֵי רַבִּי יַנַּאי: כַּפָּרָה כְּתִיב בָּהּ כְּקָדָשִׁים.
15 רַבָּה בַּר רַב שֵׁילָא אָמַר: אָתְיָא מִפָּרָה אֲדוּמָּה, דְּאָמַר רַחֲמָנָא ״וְשָׁחַט… וְשָׂרַף״, מָה שְׁחִיטָתָהּ כְּשֶׁהִיא שְׁלֵמָה, אַף שְׂרֵיפָתָהּ כְּשֶׁהִיא שְׁלֵמָה, וְלֵיחוּשׁ דִּילְמָא טְרֵפָה הִיא! אֶלָּא לָאו מִשּׁוּם דְּאָמְרִינַן: זִיל בָּתַר רוּבָּא.
16 וְכִי תֵּימָא, מַאי נָפְקָא מִינַּהּ? ״חַטָּאת״ קַרְיַיהּ רַחֲמָנָא.
17 רַב אַחָא בַּר יַעֲקֹב אָמַר: אָתְיָא מִשָּׂעִיר הַמִּשְׁתַּלֵּחַ, דְּרַחֲמָנָא אָמַר: ״וְלָקַח אֶת שְׁנֵי הַשְּׂעִירִם״, שֶׁיְּהוּ שְׁנֵיהֶם שָׁוִים, וְלֵיחוּשׁ
18 דִּילְמָא חַד מִינַּיְיהוּ טְרֵיפָה הוּא? אֶלָּא לָאו מִשּׁוּם דְּאָמְרִינַן: זִיל בָּתַר רוּבָּא.
19 וְכִי תֵּימָא, מַאי נָפְקָא לַן מִינַּהּ? הָא אֵין גּוֹרָל קוֹבֵעַ לַעֲזָאזֵל אֶלָּא בְּדָבָר הָרָאוּי לַשֵּׁם. וְכִי תֵּימָא דְּבָדְקִינַן לֵיהּ, וְהָתְנַן: לֹא הָיָה מַגִּיעַ לְמַחֲצִית הֶהָר עַד שֶׁנַּעֲשֶׂה אֵבָרִים אֵבָרִים.
20 רַב מָרִי אָמַר: אָתְיָא מִמַּכֵּה אָבִיו וְאִמּוֹ, דְּאָמַר רַחֲמָנָא קַטְלֵיהּ, וְלֵיחוּשׁ דִּלְמָא לָאו אָבִיו הוּא? אֶלָּא לָאו מִשּׁוּם דְּאָמְרִינַן: זִיל בָּתַר רוּבָּא, וְרוֹב בְּעִילוֹת אַחַר הַבַּעַל.
21 מִמַּאי? דִּלְמָא כְּגוֹן שֶׁהָיוּ אָבִיו וְאִמּוֹ חֲבוּשִׁים בְּבֵית הָאֲסוּרִין! אֲפִילּוּ הָכִי, אֵין אַפּוֹטְרוֹפּוֹס לַעֲרָיוֹת.
22 רַב כָּהֲנָא אָמַר: אָתְיָא מֵהוֹרֵג אֶת הַנֶּפֶשׁ, דְּאָמַר רַחֲמָנָא: קַטְלֵיהּ, וְלֵיחוּשׁ דִּלְמָא טְרֵפָה הֲוָה? אֶלָּא לָאו מִשּׁוּם דְּאָמְרִינַן: זִיל בָּתַר רוּבָּא.
23 וְכִי תֵּימָא דְּבָדְקִינַן לֵיהּ, הָא קָא מִינַּוַּול, וְכִי תֵּימָא מִשּׁוּם אִיבּוּד נְשָׁמָה דְּהַאי – נִינַוְּולֵיהּ, וְנֵיחוּשׁ שֶׁמָּא בִּמְקוֹם סַיִיף נֶקֶב הֲוָה.
24 רָבִינָא אָמַר: אָתְיָא מֵעֵדִים זוֹמְמִין, דְּאָמַר רַחֲמָנָא: ״וַעֲשִׂיתֶם לוֹ כַּאֲשֶׁר זָמַם וְגוֹ׳״, וְלֵיחוּשׁ דִּלְמָא הָךְ דְּאַסְהִידוּ בֵּיהּ טְרֵפָה הֲוָה? אֶלָּא לָאו מִשּׁוּם דְּאָמְרִינַן: זִיל בָּתַר רוּבָּא.
25 וְכִי תֵּימָא דְּבָדְקִינַן לֵיהּ, וְהָתַנְיָא: בְּרַבִּי אוֹמֵר: לֹא הָרְגוּ – נֶהֱרָגִין, הָרְגוּ – אֵין נֶהֱרָגִין.
26 רַב אָשֵׁי אָמַר: אָתְיָא מִשְּׁחִיטָה עַצְמָהּ, דְּאָמַר רַחֲמָנָא: שְׁחוֹט וֶאֱכוֹל, וְלֵיחוּשׁ שֶׁמָּא בִּמְקוֹם נֶקֶב קָא שָׁחֵיט? אֶלָּא לָאו מִשּׁוּם דְּאָמְרִינַן: זִיל בָּתַר רוּבָּא.
27 אָמַר רַב אָשֵׁי: אַמְרִיתָא לִשְׁמַעְתָּא קַמֵּיהּ דְּרַב כָּהֲנָא, וְאָמְרִי לָהּ רַב כָּהֲנָא קַמֵּיהּ דְּרַב שִׁימִי, וַאֲמַר לֵיהּ: וְדִלְמָא הֵיכָא דְּאֶפְשָׁר – אֶפְשָׁר, הֵיכָא דְּלָא אֶפְשָׁר – לָא אֶפְשָׁר.
28 דְּאִי לָא תֵּימָא הָכִי, לְרַבִּי מֵאִיר דְּחָיֵישׁ לְמִיעוּטָא, הָכִי נָמֵי דְּלָא אָכֵיל בִּישְׂרָא? וְכִי תֵּימָא הָכִי נָמֵי,
פירוש רשב״א על חולין י״א
1 אתיא מפרה. ואם תאמר דילמא לאו משום דאזלינן בתר רובה הוא, אלא טעמא דפרה משום דאזלינן בתר חזקה דפרה בת שתים, וקיימא לן לקמן חולין נז, ב דטרפה אינה חיה י"ב חדש, והילכך אגליא מילתא דבשעה שנולדה כשרה הוה, ואוקי פרה אחזקתה. יש לומר אם אתה אומר דטעמא דפרה משום חזקה, כל שכן שהוכחת דהולכין אחר הרוב, דכל דכן הוא, דעד כאן לא איבעיא לן אי אזלינן בתר רובה אי לא אלא משום דלא איפשיטא בעיין דהולכין אחר חזקה. אבל אי איפשיטא לן דהולכין אחר חזקה, כל שכן דקים לן דהולכין בתר רובא דרובא וחזקה רובא עדיפא. ויש אומרים דהא ליתא דבעיין קמייתא דמנא לן דאזלינן בתר חזקה ודאי איפשיטא, מדתניא לעיל חולין ו, ב מנין שאם הלך לביתו והסגיר שהסגרו מוסגר, ואף על גב דאמרינן ורב אחא בר יעקב אמר לך כגון דקיימי דרא דגברי ואמרי לא בציר, דיחויא בעלמא היא, ואפילו הכי אבעיא לן אי אזלינן בתר רובא או לא, דהא דקיימא לן רובא וחזקה רובא עדיפא, הני מילי בתר דאיפשיטא לן דאזלינן בתר רובא, אבל עד דלא קיימא לן אי אזלינן בתר רובא או לא לא מוכחינן לה מחזקה, דאימר בתר חזקה אזלינן ולא בתר רובא כלל, והדרא קושיא לדוכתיה דילמא טעמא דפרה משום חזקה היא. ורבותינו בעלי התוספות ז"ל מתרצים דלא אזלינן בתר חזקה אלא בחזקה אלימתא שהיה לה זמן מבורר, כגון חזקת פנויה או חזקת נשואה, דבשעה שנולדה בודאי פנויה היתה, אי נמי כשנשאת בודאי בחזקת נשואה ודאית, אבל חזקת פרה אינו כן, שלא היתה לה חזקת כשרה מבוררת מעולם, דבשעה שנולדה לא נודע אם היא כשרה או טרפה, אלא שלאחר שראינוה שחיתה י"ב חודש נודע לנו מתוך כך שבשעה שנולדה היתה כשרה, וכן בכל עת ועת נודע שלמפרע זה י"ב חדש היתה כשרה וזה לא חזקה גמורה, ואין אומרין בכי הא אזלינן בתר חזקה. ויש מביאין ראיה מכאן לאסור גבינות שנעשו מבהמה שנמצאת טרפה בשעת שחיטה, לפי שלא היתה לבהמה זו חזקת כשרות ודאית מעולם, ואף על פי שבהמה זו בת י"ב חדש והיה לנו לומר הרי הוחזקה בהמה זו שבשעה שנולדה כשרה היתה, והעמידנה על חזקתה ועכשו הוא שנולד בה טרפות, אפילו הכי לא אזלינן בתר חזקה זו. ובשם רבינו שמשון בן רבי שמשון ז"ל שאין לאסור הגבינות מטעם זה. דאפילו תאמר שאין הולכין אחר חזקה, יש לנו להתיר מכח הרוב, דרוב בהמות כשרות הן, וזו עכשו היא שנטרפה, וכענין שאמרו בענין חזקה בכתובות יב, ב גבי הכונס את הבתולה ולא מצא לה בתולים, וגבי נדרים מומין עה, ב גבי מומין, ולדעתו הסכים רבינו הרב ז"ל, מדאמרינן נשחטה בחזקת היתר עומדת עד שיודע לך במה נטרפה, ואמרינן עלה לקמן לעיל ט, א דאף על גב דאיתיליד ביה ריעותא, ואף על גב דאיכא למימר דהתם שאני דריעותא בעלמא היא שנולד בה, וגופא דבהמה לא איתרעי בודאי, אבל כאן דודאי איתרעי ליה בהמה, דהשתא מיהא טרפה ודאית היא, אפילו הכי איכא למשמע מינה דאזלינן בתר חזקה הבאה מכח הרוב, דהתם משום דאזלינן בתר חזקה דאתיא מכח הרוב שאין רוב בהמות טרפות הוא דאזלינן בה לקולא, ותלינן בזאב, ומיהו הני מילי בטרפות, שאפשר לומר דהשתא סמוך לשחיטה ממש נולד בה, אבל ודאי בטרפות סירכא או טרפיות אחרים שאי אפשר לתלותם בשעת שחיטה בהא ודאי אסורין, דהא אי אפשר לך לומר בה העמידנה על חזקתה, דהא ודאי נפקא לה מחזקתה ואי אתה יודע מתי נטרפה ומתי יצאה מחזקתה, וכיון דודאי יצתה מחזקתה ואי אתה יכול לברר מתי ולא לתלות בזמן ידוע, אוסרין אותה למפרע, וכענין שאמרו בנדה נו, ב גבי כתמים שהאשה טמאה משעת כבוס כיון דכתם זה יבש, ועל כרחך לא ראתה עכשיו אלא מכבר, ולא אמרינן בה העמד אשה על חזקתה ולא נחזיקנה בטמאה למפרע, אלא בכדי שיוכל הכתם להתייבש, אלא אמרינן בשעת כיבוס ראתה. ואף על גב דגבי מומין אמרו כתובות עו, ב העמד אשה על חזקתה ובחזקת הבעל נולדו, ואף על פי שהמומין הללו שנולדו בה מומים שאי אפשר שנולדו בה עכשו ממש, התם הוא דמכל מקום ברשות הבעל נמצאו ואין לנו להחזיקם מרשות לרשות, אלא אמרינן כאן נמצאו וכאן היו, כלומר ברשות זה נמצאות וברשות זה אנו מחזיקים שהיו כן כתב רבינו ז"ל. וכן נמצאת בה"ג שבהמה שנמצאת טרפה אוסרין גבינות שנעשו ממנה למפרע, וכן הוא בספר התרומה הל' איסור והיתר אות עג.
2 וכי תימא משום איבוד נשמה דהא מנוולה ליחוש שמא במקום סייף נקב הוי. קשיא לי דבמכות ז, משמע דודאי חיישינן לה, ואי לא ידעי עדים אי במקום סייף נקב הוי או לא עדותן בטלה ולא קטלינן ליה, דאמרינן התם רבי עקיבא ורבי טרפון אומרים אילו היינו בסנהדרין לא היה אדם נהרג מעולם, ומפרש התם טעמייהו משום דהוו אמרי להו לעדים ראיתם טרפה הרג או שלם הרג, ואם תמצי לומר שלם הרג דלמא במקום סייף הוי נקב. ויש לומר דהתם היינו בנקבים שתחת בגדיו ונראין בגופו, ומשום דאפשר לעדים לעמוד עליהן כגון שראוהו ערום ולא היה בו נקב, משום הכי בודקין אותו כך, ולא תהא עדותן קיימת עד שיעידו עליו כך, ואף על גב דאמרי ליה לא היה אדם נהרג מעולם, הכי קאמרי' לא היה אדם נהרג אלא לעיתים רחוקות מאד, לפי שאין ענין זה מצוי שיראוהו ערום ויבדקוהו קודם לכן, דומיא דאידך דאמרי מנאפי' ראית' או כמכחול בשפופרת ראית', ואף על גב שאפשר שראו כמכחול בשפופרת, אלא שהוא ענין רחוק ואינו מצוי. והא דמשמע בשמעתין דלא חיישינן ליה כלל, היינו בנקב שתחת העור שאי אפשר לעמוד עליו לעולם, וכיו שכן אף על פי שלא היו העדים יודעין אם היה גופו מנוקב תחת לעורו או הדקין מבפנים לא היתה עדותן בטלה על ידי כך, והיינו דאפשיטא לן לקמן הכא דלא חיישינן לה כלל וקטלינן ליה.
3 רב אשי אמר אתיא משחיטה עצמה. ואם תאמר דלמא קרע ליה לעורו ובדיק לסימנין, דושט יש לו בדיקה מבחוץ בנקב. יש לומר דאין לו מבחוץ בדיקה אפילו מחמת נקב אלא כשאתה מסתפק בנקב במקום ידוע ממנו, אבל שלא במקום ידוע אלא שאתה צריך לבדקו כולו אין לו בדיקה מבחוץ וכן מוכח לקמן חולין כח, א באווזא דבי רבא דהוי מבצבץ ממסמס קועי' דמא.
4 וכי תימא רבי מאיר לא אכיל בשרא. ואם תאמר והיאך אפשר לומר כן, והא כתיב דברים יב, ב בכל אות נפשך תאכל בשר. ויש לומר דדלמא לא התירה תורה אלא בשר תאוה, ולא דברה תורה אלא כנגד יצה"ר, ומוטב שיאכלו בשר תמותות שחוטות ולא שיאכלו בשר תמותות נבלות כמו שהתירה תורה יפת תואר כנגד יצר הרע מן הטעם הזה כמו שכתוב בקידושין כא, ב.